לכן, הצעתי שאולי ניפגש בעיר מגוריה, באחד החופים. יש שיגידו שזה צעד מהיר מדיי אחרי הפרידה, אך הגעתי מהר למסקנה שעדיף לי לנסות ולהסתער קדימה, מאשר לעמוד במקום. אני תכננתי דווקא לחקור את הפארק הלאומי שבמקום, אך ר' קראה לי בספונטניות אל חוף פומבי הרבה יותר.
המקום היה עמוס לעייפה בכל אדם ובהמה. הייתה זו שעת בין ערביים יפה, ובאופק, ממש על קו הרקיע, עמדו ספינות מסחר גדולות, משתקפות בצבעי האדום העז של סוף יום קיצי ביולי. התחלתי להסתובב הנה והנה, בעודי מחכה שתשלח לי הודעה עם מיקומה. אך משום מה, האחרונה מיאנה לבוא. כ40 דקות הסתובבתי על החוף, ואור השמש אוזל במהירות, מחכה לשמוע ממנה. מיותר לציין, שפחות הרגשתי בבית. אני הרי אשכנזי מתנשא מהשרון. אז מה אם שירתי בגולני.
על רצועת החוף הדרומי הבחנתי בדמות נשית בודדה על החול. עוד אני גומר בדעתי בכעס קל להסתובב על עקבותיי ולחזור למכונית, היא שלחה הודעה.
"איפה אתה? אני מעט חוששת..." כתבה. ומי יכול להאשים אותה? גם היא עברה פרידה לא פשוטה, ממש באותם הימים כמוני. אחרי שנים של זוגיות אינטנסיבית, לפתע להתיישב על חוף הים עם אדם זר, זו פעולה הדורשת אומץ ומוכנות נפשית. אז מה אם הוא הביא איתו מחצלת, זוג בירות גרמניות קרות בצידנית וקופסת מלון חתוך לקוביות.
הצעתי לה, שאם רעיון הדייט מרתיע אותה כל כך, אז אולי נשב כידידים. הרי מאד נהינו לשוחח ברשת - אולי כשלב ראשוני, בכלל נראה שכייף לנו לעשות זאת פנים אל מול פנים. ככה, פגישה באמצע החיים.
כשהסכימה, התחילה ללכת לקראתי. הייתה זו אותה בחורה בודדה שישבה על החוף. כשהתקרבנו, גיליתי בחורה יפה, עם חיוך מתוק, ועיניים גדולות וחכמות. אנחנו, אחרי הכל, סך ההחלטות והצעדים שלקחנו בחיינו. גם אני מגיע לאותו הרגע אחרי 28 שנים של החלטות קשות.
התיישבנו על החוף, פתחתי לנו את בקבוקי הבירה, ואפילו שלפתי בשלב מסויים את הג'וינט. כדי להשלים את התכנון הראשוני, היה רק צריך לקנות שני גביעי גלידה נוטפת בחום הארצישראלי. ישבנו שם על החוף, גם כאשר החשיך לחלוטין, מעט יותר מ3 שעות. היא הייתה חמודה מאד, וחסרת בטחון - סובלת מאותו פרפקטציוניזם שליווה אותי כמעט בכל תחום בחיי, עד סוף הסמסטר הראשון בתואר במדעי המחשב. אחרי מסכת המכות שקיבלתי שם, ושום חגורה שחורה לא עזרה לי בקרב הזה, החלטתי שאני בוחר בחיים.
מזמן לא ניהלתי שיחה כל כך ארוכה. על אף געגועיי לא', אני דואג להזכיר לעצמי שהיו סיבות אמיתיות לעובדה שבחרתי בגיל 28 לצאת מחדש לשוק הבשר. ר', מצידה - לומדת להיות מורה תיכונית להיסטוריה. יודעת לדבר על הנצרות והאסלאם, לצטט סרטים על מלחמת העולם הראשונה ואפילו להבין בדיחות או ממים על שר הטבעות. היה לי כייף להביט בעינייה הביישניות, בחיוכה המתוק או באזניה שבצבצו משעירה הפזור כאילו הייתה אלפית.
מה חבל שיומיים לאחר מכן סגרה את הטינדר, ודגלה בדממת אלחוט.
--------------------------------
במוצאי שבת הלכנו להפגנה. ש' וס', חמודים שכמותם, באו כמה שעות לפני כן לחגיגת המבורגרים, ביליארד במרתף ושיחה קולחת על כוס קפה קר ועוגה. אה, ועקיצות יתושים במרפסת האחורית. כשעזבו, תהיתי לעצמי אם אעמוד במשימה, אקח את הרכב ואסע כל הדרך לרחוב עזה שבירושלים, כדי לעמוד עם המוני המפגינים בשחור כנגד הממשלה הבזיונית, והתמודדות הבזיונית עוד יותר עם משבר הקורונה. מכיוון שהייתי לבדי, החלטתי לוותר. במקום, גררתי את אבי, שבדיוק היה אמון על גיהוץ המדים של ג', שזה עתה סיים את מסלול הלוחם בצבא, לגשר הקרוב מעל לכביש 4, כדי לעמוד שם בהפגנת האשכנזים הכעוסים, ששיא זעמם התבטא בנפנוף דגלים בשחור, כחול ולבן לעיניי העוברים ושבים שמתחת. במזל הנהגים נענו לקריאה, וצפרו את הניגון המקובל מראש, כאילו טבוע היה בדי.אנ.איי המרדני.
אנחנו ירדנו לכביש, כדי ליצור קשר עין עם הנהגים. לפתע, הטלפון צלצל, ובצד השני היה ג'ורג' ההולנדי, שהתקשר לברך אותי, מעט במאוחר, ליום ההולדת 28 שלי. הברכה התארכה לשיחה ארוכה וקולחת, אודות זוגיות, היסטוריה ויאטנאמית, השוואת העם הארמני לזה היהודי וחרחורי מלחמה שמעבר לגבול האזרבייג'ני. הוא עצמו שכב על החוף בדרום ספרד, מספר על העבודה שמחכה לו בארמניה, בתחילת דרכו כעיתונאי אירופאי חתיך ומצליח. לא האמנתי שאחרי כל כך הרבה שנים עוד נשמור על קשר. אני, שלא מסוגל לשמור על קשר גם אם אלו שזה עתה ישבו לידי על הכסאות באקווריום הירושלמי. הבטחתי לו שברגע שאוכל, אצטרף אליו לאיזו הרפתקאה בהרים הגבוהים של מרכז אסיה.
;){kind=link}