ביום חמישי האחרון עליתי לרגל בחזרה העירה. הדרך מוכרת מאד תחת דוושת הגז, והפאסט הלבנה של אבא דוהרת במעלה העליות הקשות של שער הגיא, כאילו לא היו אלא גבעות קטנות של חול וסלע. ברחוב בלפור בעיר כבר התארגנה לה ההפגנה היומית, והחלטתי שזו הזדמנות מצויינת לעלות בעצמי ולקחת חלק במאבק הלאומי.
החניתי את רכבי ברחוב דב-הוז, האנכי לטשרניחובסקי, במקום בו גרתי קרוב לשנה - וטיפסתי במעלה רחוב עזה, כאשר קולות המגאפונים ושאגות הקהל רק הולכים ומתחזקים. כשהגעתי לראש ההר עליו משכן ראש הממשלה ניצב, עצרו אותי במחסום שוטרי יס"מ, ושאלו "ימין או שמאל?". תחילה, תהיתי האם הם מדברים על צד המדרכה עליה אני עומד, אך אז חידדה השוטרת "בעד ביבי או נגד ביבי"? - מודה שלא ציפיתי שתהה הפגנת "נגד" מצד תומכי הימין. והרי, על מה הם בדיוק מגיעים להפגין? על הטוב שנמסך עליהם כמסך של עשן מהתנהלות השלטון בזמן המשבר? אבל למען האמת, זהו רק הקש ששובר את גב הגמל.
לאחר הקריאה של שני ספרי הביוגרפיה של בן כספית על ראש הממשלה שלנו, אני מרגיש נינוח יותר להביע את דעותיי. אמנם, יש לזקוף לזכותו הצלחות כאלו ואחרות, אבל הן מתגמדות לעומת הרביצה במקום של המדינה הצעירה במשך כעשור, כשזוהי הסיסמא אשר חרט בנימין נתניהו על דגלו - לשמר את הסטטוס קוו. כל עוד יצליח לשמור על משכנו בבלפור, לצד האדם היחידי בעולם שהוא סומך עליו בעיניים עצומות, הרי זו אשתו, שחצתה כל גבול מוכר הנוגע להשתתפות פרטנר ראש הממשלה בניהול המדינה - יהיה אשר יהיה. אוסיף רק ואומר, שיאיר לפיד מוצג על ידי בן כספית כאדם בעל עמוד שדרה, גם אם חסר נסיון מקצועי בתחומים עליהם היה אמון, בלעמוד מול ראש ההמשלה הרותח שדברים לא נעשו כדרכו, ולהטיח בו את האמת המרה, שאין הוא צריך לרצות אותו כנתין מן השורה.
אז הם פשוט עמדו להם כמו עדר של זאבים רעבים, על צד השוטרים שחסמו את הכניסה אל הפגנת הימין, בנסיון לסנן את החיכוך החשמלי ממש בין הצדדים, והשפילו את העבורים ושבים. הרגשתי חשוף נורא לנוכח העניין, והחשש התמידי שבי שאימוני הקרב מגע בצעירותי לא יספיקו, חזר והתעורר.
להפגנה נכנסתי מהשער שברחוב רמב"ן. עוד לא עברתי בפתח הצר שנותר על המדרכה לבאי האירוע, יצאה דמות יפהפייה בכיוון השני. זו הייתה ש', מכל האנשים שהגיעו מכל רחבי הארץ לאירוע, הייתה זו היא, כאילו מתוך יד הגורל. נכנסתי להלם קל, וכשהתקרבתי, סקרתי אותה בעיניי. היא הביטה בי חזרה לאיזו שנייה קלה. עוד כשהתארגנתי לצאת לאירוע, מתלבש בחולצת דרייפיט ישנה של הסיירת, מכנסי ג'ינס קצרים וסנדלים - תהיתי אם זה הדבר הנכון, במקרה ואפגוש אותה. אני עדיין לא יודע.
חשבתי לעצמי שאולי הייתי צריך להגיד לשלום, אבל הייתי כמובן - נבוך מדיי. בכל מקרה, לא נתתי לזה להטריד אותי. לפחות לא יותר מדיי.
ההפגנה באותו יום חמישי, ולאחר מכן במוצאי השבת, אספה כמה מאות של אנשים. על אחת החומות התמקמה במה, שעליה נשאו נאומים, לעיתים מקרבי לבבות - אך בעיקר מביכים, שגרמו לי מיד לברוח לכיוון ההמון השואג על מחסומי המשטרה, שהוצבו בסוף רחוב עזה. שלטי סיסמאות חולקו למפגינים, כאילו היו רובים - ואנו החיילים הסובייטים המסתערים על סטאלינגרד. בשלב מסויים התחיל לו מעגל מדיטציה מרכזי, שאסף לתוכו את ההתקהלויות השונות שישבו על מחצלות, לניחוח מרווה נשרפת. מבלפור להודו. בחלקים אחרים, התכנסו מפגינים לצעוק אודות איאד, שנורה למוות או עסקו בכיבוש. אני הרגשתי שאמנם יש מקום לפריקת קיטור, אבל בקונטקסט עדין גם כך בימים אלו בפוליטיקה הישראלת, למחאה צריכה להיות מטרה יחידה וברורה. לא לתת נשק, לכל אלו שיהיו מוכנים לתת נפשם בעד זה שמשתין עליהם בחזרה מהמקפצה.
ב2300 התחילו המפגינים להתפזר, מלבד אלו שמשום ביקשו להתעמת עם המשטרה. לא הייתי מתכווח אילו היו ממשיכים להפגין מול מעון ראש הממשלה, והרי זו כל המטרה - אבל לעזוב את העמדות בשביל סתם לעמוד על הכביש, וול - בזה לא רציתי לקחת חלק. במקום הלכנו להתיישב על הלבבות הטריים שסימנה העירייה בגן העצמאות הסמוך. א' וג' שתו בירה, ואני הסתפקתי בקולה - כדי שאוכל לנהוג את הדרך בחזרה לשרון. בחצות כבר התחפפתי מהאירוע, אך ייאמר לי שדקות לאחר שברחתי, אספה המשטרה את אלו שישבו בגן, והרי היא ניסתה למנוע את ההתקהלות של "כפר האוהלים" שתוכן שם, והתיזה עליהם בזרנוקי המים. אמנם לא ראיתי זאת במו עיניי, אבל ג' הוא לא אדם חמום מוח. אני נוטה להאמין לו. במיוחד לאור התנהלותה של המשטרה באירועים האחרונים.
בשבת חזרתי העירה, אך לפני כן חשבתי שג' ואני נלך לבקר במעיינות המפורסמים של ירושלים, שלא הספקתי להגיע אליהם בכל שנותיי בעיר. נסענו לעין לבן. זהו כביש צר, שיוצא מהחנייה של אטרקציית האקרוויום החדש, שעל יד גן החיות התנכ"י. המקום, כיאה לשבת אחר הצהריים, היה עמוס בכל אדם ובהמה, שחושבים שאין דרך טובה יותר ליהנות מהרגע מאשר עם בירה, נרגילה, כרס וטראנסים משוגעים. עם השניים הראשונים אני עוד יכול להסכים - אבל למה המוזיקה המחורבנת הזאת? וזאת ועוד שיש שם עוד אנשים שהיו שמחים ליהנות מהשבת שלהם?
כך או כך, ג' הפגין יצרי הרפתקאות מרעננים, ולקח אותי, על אף שסחבנו צידנית עם סלט פירות ולרגלינו כפכפים, במעלה ההר הקוצני, לחפש שבילים מגניבים ומערות. כבר כל כך הורגלתי לא לדרוש מחבריי לצאת לשוטט, שהופתעתי לקבל את ההצעות האלו מהצד השני. לבסוף, נכנסו לטבילה קצרה במים הקרים, ונסענו העירה.
ההפגנה במוצ"ש הייתה גדולה הרבה יותר וצפופה. כל כך הרבה אנשים, עד כשעליתי על אחת החומות, בכדי להשקיף על הכל ממבט של על - התרגשתי מהמחשבה שאני לוקח חלק בעשיית היסטוריה בהתהוותה!
מזלי שבחרתי מוקדם. מסתבר ששעה אחרי שעזבתי התקבצו מפגינים במבנה פאלנאקס, והדפו את מי המכת"זיות עם שלטים כמגינים, כפי שהדפו הספרטנים את גלי הלוחמים הפרסים שהסתערו עליהם.
;){kind=link}