"שטח מאה" זה הבית

לכל מי שהיה מעוניין לשמוע, הייתי מספר בעיניים נוצצות - שאם אני כבר מתגעגע למשהו מהשירות הצבאי, מלבד לתחושת המשמעות האדירה שהוא הפיח בי, הם הניווטים. לצאת לשבילי ארץ ישראל, למקומות שכניראה לא הייתי זוכה לעולם להכיר, בן משחק שכזה - האדם אל מול הטבע. לשנן את הפרטים, להבין אותם בשטח, ולזכות בכל סופו של קיטוע מן הציר בתחושת ניצחון קטנה, שהרי הגעתי אל היעד הזמני. ואם במקרה אלך לאיבוד באיזה יער, לא אלחץ - להפך! זו הזדמנות נהדרת ללמוד.

לכן, כבר שנים שאני חושב על לחזור ליחידת הנמרים המעופפים, אך הפעם מן הצד השני. במקום להיות חייל מסלול מותש ומוכה, אהיה לזה שיישב מן הצד השני של השולחן וההוא ששופך את כל הידע שלו דרך אצבעותיו על המפה. 

וכך יצא, שבשבוע חם של אוגוסט, מצאתי את עצמי עולה מחדש על מדי הב', אשר חיכו לי ארוזים היטב בתיק ההקפצה למילואים (אחרי הטיל שנחת על משמרת, החלטתי שעדיף שיהיו כמה שפחות הכנות לקראת הקפצה ליום קרב. גם אם הוא מסתכם ביומיים של משחק כדורעף במתחם ה"וותיקה" בשרגא), ונכנס בשער הצהוב של שטח האש 100, שנמצא בשולי ההרים הגבוהים של רכס רמים, זה שתוחם את עמק החולה ממערב. את אותו השער אני עצמי פתחתי לפני כמעט 10 שנים, ומי יודע כמה חיילים עמדו ויעמדו עוד בביתן הקטן שבכניסה.

במקום שבו היה האוהל של יעקב הטבח, שהיה מפורסם בבישוליו הנהדרים, גם אם היו חריפים מדיי לחום הקיצי שנעצר בתוך האוהל - העמידו אוהל אדיר מימדים, בו ישבו כבר חיילים צעירים, ושקדו על מפות, בעזרת טושים ומד-קאורדינטות. בדרך לחדר האוכל החדש, שהוקם כבר עוד בימיי בבסיס המבודד, נעמדתי על משטח הבטון הריק, מחוץ למכולות הציוד של הצוותים. פעם, נזכרתי לעצמי עוד אני מסתכל סביב, עמדה ממש במקום בו אני עומד המיטה שלי, ואני זוכר איך נהניתי להתפרק עליה עם האמ.פי 3 הישן, ברגע שהוציאו אותנו לנוהל יום השבת. על חומת בטון אחרת, אספר ימים ספורים לאחר מכן לחיילים שאיתם אעבוד, ישבתי אני לפני כמעט 10 שנים והתכתבתי באס.אמ.אסים עם סאנשיין, הבלונדה המחוייכת ששרדה איתי את שתי המלחמות.

וממרומי הזכרונות הורודים, אל השאול. חדר האוכל בשטח 100, מאז עזב יעקב את תפקידו, היה כתם שחור בפניו של אותו בית ישן. דברים רבים השתנו בצה"ל מאז עזבתי, וסיירת גולני שינתה את פניה כמעט לחלוטין, אבל יש דבר שעובר במסורת ארוכת שנים, כמעט כמו ההגדה של פסח. לארוחת הצהריים, על אותן צלחות אדומות ומלוכלכות משמן, הוגשה אותה הארוחה של פסטה עיסתית בשמן שרוף, לצד סלט ירקות ערבי וחתיכת עוף שהייתה כל כך הרבה זמן בתנור, שהיא כבר עברה מוטציה. מדהים היה לראות איך השומן הקשה שמסביבה לא נמס, אלא הפך לגוש של אבן. לא טיפוס לילי עם אלונקות, או הקפצה לקרב מגע וזחילות ואפילו ניווט של 100 ק"מ בגשם שוצף - לא ישברו את נפשו של חייל, כמו לאכול את הגועל נפש הזה פעם ועוד פעם. באמת שנראה שהטבחים צריכים להתאמץ כדי להגיש אוכל כל כך גרוע.

למזלי, בצומת מחניים הקרובה יש את מסעדת "כביש 90", שמתגאה בהמבורגר מהטובים שאכלתי - קציצה עסיסית ובתוכה גבינת צ'דר אנגלית, ומעליה שכבה יפה של גאודה הולנדית. רק חבל שלא לקחתי המבורגר כפול.

אבל לא בביקורת מסעדות עסקינן. הלילות הארוכים אל תוך שבילים מבודדים או עמקים רחבי ידיים, שאותם לעיתים יש לחצות רק בשחייה, נצרבו בזכרוני במן גוון ורדרד. בלילה, כשהעולם ישן, ניתן להאזין שוב לקול הצרצרים ולפכפוך מי נחל תבור הזורם לאיטו. באופק השחור אפשר להבחין בצלצלים משונים, ולהביט בצלליתיותם האדירות של הרים גבוהים, שאור היום אינו מחמיא להם. וגם, אם יתמזל מזלכם בזמן הנכון בשנה, תוכלו להבחין בזווית העין באיוושות האור המהירות, כאילו היו קללות שאין עליהן מחילה, אשר חוצות את השמיים השחורים, כחלק ממטר המטאורים שרק הלך והתגבר.

כשהגעתי לבסיס, הופתעתי לראות שאני ממבוגרי הנמרים הזקנים שהתנדבו לחניכה. כל כך הרבה זמן עבר מאז השתחררתי, ומאות לוחמים כבר ענדו את סיכת הנמר אחרי, שהיה עליי להשלים פערים, בעוד האחרים מכירים זה את זה, כאילו רק אתמול שכבו יחד על הצמחייה הלחה מטל ברמות מנשה, והאירו את הלילה בירי נותבים לעבר מטרות קרטון. אותי ציוותו לצוות בסיס. היום, לאחר השינוי האדיר שהרג את הגדס"ר, ומעפרו קמה סיירת גולני לתחייה כעוף חול - היחידה מחולקת ל3 פלגות. בכל פלגה הצוותים מתמקצעים בתחומים שונים. לא עוד פלוגות שאינן מתקשרות זו עם זו, אלא אורגניות לשמה. צוות בסיס ככל הנראה ישובץ לעשות את ההכשרה הקפואה של חבלה בבעל"ץ. הם בסך הכל ילדים בני 19, אבל החיבור היה מידיי. אני מהר מאד התברגתי לתפקיד הנמר הזקן, שיודע לספר להם סיפורים נושנים על מסלול אחר, יחידה אחרת, ומלחמה אחת שנשכחת עם הזמן.

הלילה הראשון היה ניווט באיזור שרפעם. שקדתי עם הלוחמים הצעירים על המפות, וביקשתי מהם להבין לא רק את הכיוון הכללי, אלא את מה הם הולכים לראות בדרך. באיזו מגמת הליכה הם ילכו. האם הם יראו את האימותים שלהם?
אני בניווטים אוהב לשחק את המשחק, בו אני מחפש לזהות כמה שיותר דברים כל הזמן. הניצחונות הכללים האלו הם אלה שגורמים לזה להיות כל כך כייף. ואחרי 3.5 שנים של לימודים, כייף לחזור לממלכה.

כשהאורות באוטובוס נדלקו, אני בדיוק סיימתי לענות על שאליותיהם של החיילים המסוקרנים, שביקשו לדעת הכל. התסכלתי אל מחוץ לחלון ובדקתי במפה, והופתעתי לגלות שאנחנו ממש בסוף הניווט. חלקם ממש נבהלו, כעת - כשצריך לנווט את הכל מהסוף להתחלה. בניווטים של ימינו, הם כבר לא אוספים "מקושקשות", אלא נושאים מכשירי איכון, וכשהם בטוחים כשהם במקום הנכון, הם "דוקרים" את מיקומם, וממשיכים הלאה. בלי צבעים על אבנים ובלי השארת פתקים מתחת לגל אבנים בגשם סוער. זה חבל, תהיתי תחילה, שכן מציאת הנ"צ היא הכייף הגדול ומה שמדברן אותנו להמשיך הלאה בניווט בכוחות מחודשים, אבל יש פן הרבה יותר מקצועי בעניין של לדעת שהגעת למקום, ולא לנחש בחיפוש אחר האבן המתאימה.

אני מצידי צוותתי לזוג אמריקאים, אחד מא"גיט משוגע שהתאכזב שלא יכל לצאת עם המא"ג הכבד לניווט, ובחור ממושקף אך חכם, שידע לוותר לעצמו כשאפשר. כל הדרך שאלתי אותם שאלות על המסלול, ומה אנחנו אמורים לגלות ואיך, כדי לנסות להכניס אותם לראשו של זה שיצטרך להוביל את הצוות בלחימה, אם וכאשר הנווט יפול בקרב. סיפרתי להם שהאויב שמולו אנחנו מתמודדים הוא לוחם ללא חת, איש שטח אמיתי, ואנחנו הרי נלך לבסוף לשחק במגרש הביתי שלו. הם צריכים לשאוף להיות מקצועיים ככל שניתן, ולא לטמטמם אותי בשאלות למה הם צריכים לנווט כל כך הרבה. לפעמים אף הרגשתי שאני עוזר הם אף יותר מדיי. אולי פשוט לא הצלחתי לשלוט בעצמי. 

כשהגענו לבסוף לתחנה הסופית, שם הם היו אמורים להתחיל, הם קיבלו זוג נקודות נוסף להביא מקרבת מקום, אך אני - סוף סוף מהצד שני, בחרתי לעלות לאוטובוס, להניח את תיק הגרגורי החדש והשחור שלי על משענת היד, ולהירדם.

לשטח 100 חזרנו רק בזריחה, והתעליתי על עצמי כאשר לא אפשרתי לעצמי לצלול אל תוך השק"ש השחור והמוכר, שפרשתי על מזרון מטונף, לפני שאתקלח. נזכרתי איך עומר המ"מ היה חוזר משבועות מלחמה, וישן עם מדי הב' המיוזעים שלי על מזרון שפרש במרכז הפלוגה. נשבעתי אז שלא אהפוך לכזה בעצמי. ופתאום חזרתי למקלחת הצבאית, ותודה לאל סוף סוף יש מים חמים ובשפע במקום שפעם היה לשכוח אל, והשתעשעתי במחשבה שבצבא - אין לנו שום בעיה להתפשט זה לצד זה במקלחות, מה שהיה מעורר איזו אי נעימות שכזו בכל מקום אחר. אבל כאן, זהו עוד חלק מהנוף הביתי. מצעד של נקנקיות.

זרקתי מבט חטוף לזריחה שנבלעה בעננות הכבדה שהייתה על במת הגולן, מצידו השני של העמק, ופרשתי אל חדר התדריכים. בעוד שהחיילים ישנו בתוך אוהלים גדולים, משתדלים לטפוס כמה שיותר דקות שינה לפני שהשמש תהפוך את המשימה לבלתי אפשרית - אנחנו מצאנו את משכבינו בחדר התדריכים, שבו היו ארבעה מזגנים שפעלו בשיא הכוח, כאילו היו סוסים הדוהרים מסביב לשעון במירוץ. ממש סוג של חופשה.

בלילה השני הנחיתו אותנו על נחל תבור, ממש בצומת בו פונה שביל ישראל לכיוון עין דור והכינרת. היה זה ניוו מורכב, שכן השטח היה כמעט לא קריא במפות הטופוגרפיות, והיה צריך ללמוד היטב את הציר. מצאנו את הנקודות בקלות יחסית, וגם על אף שהלכנו לאיבוד ביער, מצאנו את דרכינו אל שביל ישראל. אני שמח תמיד לחזור לחיקו, ומגלה שארצי דיי שינתה את פניה. הוא שונה כל כך מהשביל שבו אני צעדתי לפני כ5 שנים. בנקודת האמצע דחפתי לפה 3 סנדוויצ'ים עם ריבה, וחזרנו לשביל הארוך עד לסיום.

ביום השלישי, כבר התיישבתי באוטובוס, כאשר בסיס המפקד אמר לי שאולי כדאי שארד. מסתבר שחצי שעה לאחר שייצאו החבר'ה לניווט, ירו מטול תאורה באוויר, ודחקו בכל החוליות לחזור בחזרה. סיפרו להם סיפורים שיש התחממות רצינית בגבול הצפון, והרי רק שבוע לפני אכן הייתה שם כוננות שיא, ושהם נקראים אל הדגל. או אז, כשהם משולהבים, נרגשים ולבטח גם מעט מפחדים - עצר האטובוס למרגלות הכרמל. חיש מהר נפתחו האלונקות, עליהם הועמסו חייל נבחר ושקי חול - והם טיפו במשך כשעה וחצי עד לפסגת המוחרקרה.

ובזמן שהם מטפסים, יצאנו אנו המילואימנקים למצוא איזה בר. נסענו לראש פינה, והופתענו לראות עד כמה המקום שוקק חיים, בטח ובטח בזמן ימי הקורונה. תחילה חלק פינקו נפשם בגלידריית "גולדה", ולאחר מכן עצר אמיר איזו קבוצת בנות ושאל אותן איפה הבר הטוב ביותר בעיר. יש אחד בלבד, הן ענו, והוא נמצא אי שם במעלה ההר, והצביעו אל הכביש התלול אשר מטפס לשם. כשהגענו, המקום היה מפיל לסתות. כל העיר העליונה מסותת בסלע עתיק, והבר עצמו ישב בגן יפהפה, מוקף בצמחייה עבה. זה הרגיש כאילו אנחנו לא במילואים, אלא בטיול בטוסקנה. המלצרית החמודה (מאד אפילו) הושיבה אותנו בשולחן לשישה משופע במעט, בקצה המרפסת. כל אחד הזמין לעצמו בירה, ואני, למוד כבר מחילופי הסטודנטים, לא התפשרתי על פחות מבירה גרמנית, שהן היחידות שאני מסוגל להוריד בגרון. זה היה מקום באמת מופלא, שוקק חיים, וידעתי שארצה לחזור לשם, בתקווה עם בת זוג. בכלל, החבר'ה הצעירים יותר צחקו עליי כשסיפרתי על א'. "בת זוג" הוא קורא לה - אומרים "חברה!". אבל אחרי 3.5 שנים, וול, היא הייתה בשבילי הרבה מעבר.

וביום שלמחרת כבר יצאנו הבייתה. החבר'ה עוד עברו אצלינו בתחקירים, אבל זה היה לאותו הניווט של יום האתמול, שאותו ידעתי מצויין - כי לקחתי את ג' לנווט שם באור יום, כשהוא רצה להתאמן למסלול שלו. גם הוא מאותו מחזור הגיוס, אבל הוא כבר בעולם אחר- הוא אפילו נהנה. כך שבמקום לשקוד במשך כמעט כשעה על המפות, החבר'ה דילגו להם מנקודה לנקודה, לבסוף מצאנו את עצמינו בשיחות ארוכות על הצבא, על מה שאחרי המסלול, ועל מה שעוד מחכה להם.

היה לי כל כך כייף להיות חלק מהם לשבוע הזה, שהצעתי למפק"ץ בסיס שאולי אבוא להתלוות אליהם למסע הכומתה שלהם, שהם כבר לא עושים מהבא"ח ברמות מנשה אל מחלף גולני, אלא מטפסים איזה מסלול ייחודי, עם משקלים ואלונקות. וואלה עדיף. אפילו תהיתי לעצמי אם אהיה מוכן לוותר על הכומתה החומה שלי אם אבחר להעניק אותה לאחד מהם, אבל החלטתי שהם לא מספיק שווים את התחושה הנוסטלגית שמציפה אותי בכל פעם שאני מרים אותה, בשיטוטי במחסן.

מה חבל שהקורונה לא מאפשרת...

נראה אותם עוצרים את עופר מנדלוביץ'.