על צומת הדרכים

ככל שגילי מתרחק מאותה עלייה לתורה וקריאת ההפטרה בפרשת בלק לפני כ15 שנה, אני מוצא את עצמי בצמתי הדרכים, שקוע במחשבות על החלטות גורליות. האם אלחם על הצנחנים, או שמא הלך להיות חורני בנח"ל או גולני? לאן אטוס - ניו זילנד או בואנוס איירס, האם ללמוד מתמטיקה או היסטוריה - והאם לחפש טבעת חרוטה במשפט אישי לא', כשאציע לה להינשא לי שפת לועו הפעור של הר האבדון במורדור. כמו בטיול באלפים האוסטרים ביום סתוי נעים, כאשר המטרה ברורה, אבל השבילים הרבים מושכים אותי כמו מגנט מסוקרן במיוחד, לתהות לעד לאן יובילו אותי, אם אבחר בהם. לעיתים, זוהי דווקא שיטה מעניינת, לצעוד ברנדומליות מה בנתיבים, כאלקטרון המשוטט בחופשיות. אבל כדי שלדרכי תהה משמעות נוספת, עליי לבחור את הכיוון הסופי. 

והזוגיות עם א' נגמרה. דקות ארוכות אעמוד מול המראה שבחדרי, אתקרב עד כדי סנטימטרים ספורים, ואביט בעיני זה שמתובנן בי בחזרה, ואספר לו למה עזבתי. זו הייתה ההחלטה הנכונה, אם כי היא דרשה בחירת נתיב במזלג, וירידה רצינית ללא מקלות הליכה. היום, למשל, רציתי להציב בפניה את השאלה שהעסיקה אותי רבות, אם היו מאפשרים לה לסובב את הגלגל לאחור כמה שנים - האם הייתה מחפשת אותי מחדש, או שמא רצתה לדבוק בי ולו מפני שאני כאן ועכשיו?

כך או כך, לא רק הזוגיות שלנו שבקה חיים בימי המגיפה, אלא גם החלום לטוס לניו זילנד, כדי לחגוג את סוף התואר, ולעמוד בהבטחה שנתתי לעצמי עוד צעדי ביומי הראשון אל הקמפוס הירושלמי - התפוגג לעת עתה. את הכרטיס לדצמבר אצטרך כבר לממש בהזדמנות אחרת, ומי יודע מתי או עם מי. אבי מיד קפץ על ההזדמנות להתחיל לטמטמם אותי כראש ממשלה מכהן שנכון לנצל את הזמן להתחיל את התואר השני. אני, עוד פצוע בנפשי מהראשון, לא מיהרתי להסכים איתו. בכלל, תפסתי שהוא יוצא מנקודת מבט מיושנת, כזו שיש לתואר חשיבות אבסולוטית. ועל אף שכתבי העט המתמטיים עוד מעוררים בו סוג של מחלת ים קלה, ככל שאבי המשיך לדחוף, כך התחלתי לתהות לעצמי שמא יש דבר בגו. אחרי הכל, אחרי שנה וחצי באינטל, בהם אני מתכנת FW מן המניין, דיי נמאס לי מהכיוון הזה. גם ביומנגס ביומו כבר מאסתי, אבל לפחות שם התחילו איתי בחורות. או שהתבלטתי מאד, עד כדי שמנהלי המסעדה יבחרו לגשת אליי ולהגיד לי את זה אישית. כיום אני מרגיש שאיני יותר מזנב לאריות.

והרי, אני תמיד שואף לצעוד קדימה. כן, היה קשה - אבל החופש הנהדר שהיה לי בחצי שנה האחרונה הצליח למלא אותי בלא מעט כוחות. והרי תואר שני יהיה אמנם לא פשוט בכלל, אבל אולי פקולטה אחרת, עם אנשים אחרים - יהיו מקום להרפתקאה חדשה. ואלוהים, כמה אני צריך אחת. אני כבר חודשים תקוע פה ביישוב, בכלוב של זהב.

תחילה נרשמתי למרכז הבינתחומי, וכעט אני בכלל מתלהב יותר מכל לנסות ולהתקבל ל- TUM, האוניברסיטה הטכנולוגית במינכן (ותודה להיטלר על הדרכון הגרמני) - אבל בחמישי שעבר החלטתי לבדוק כיוון נוסף. עוד בשביל ישראל, באחת מן ההפוגות שעשיתי בבית, ירדתי דרומה לבאר שבע, כדי להצטרף לט', שהזמין אותי להתלוות אליו ליום הסטודנט המקומי. כבר אז הוקסמתי במעט מגטו-הסטודנטים המקומי, והיום חשבתי לעצמי שכרווק, שאינו מתלהב מהסטטוס החדש, זו תהיה הזדמנות נהדרת לחפש את הסוף. רק עכשיו, כשאני בחזרה בשוק הבשר, הבנתי כמה אני מוכן כבר להתמסד. חששתי שהיום הזה מעולם לא יגיע, אבל בגיל 28, אני לפתע מרגיש שהייתי שמח להקים משפחה משלי, אחרי שנים שהנושא בכלל לא דיבר אליי.

אז כאמור, בחמישי האחרון גנבתי לאבי את הרכב החליפי שקיבל במקום הפאסט, איזו פולקסוואגן גולף ישנה, חיממתי מנועים - והתחלתי בנסיעה הארוכה לב"ש. הוויז הראה על כמעט שעתיים נסיעה. כבר כמה נקודות פחות להפועל באר שבע. לא ידעתי שניתן לנסוע בחינם אין כסף על כביש 6, אם עולים עליו ממחלף שורק ודרומה, ולכן את מרבית הדרך העברתי בכביש 40. וברגע שעזבתי את איזור אשדוד, נפרשו לפניי לפתע שדות רחבים של מושבים, תחילה חקלאיים, וככל שמדרימים עוד יותר, כך מתחלפים הם במדבר רחב ידיים, אך עמוס בצמחייה מבוזרת. וכאן עברתי בשביל ישראל, ודרך שם עברנו בילדותי, בירידה לאילת. והנה, ומעל צומת להבים, ובשמה נחרטת לדראון עולמים התאונה המרחידה בה איבדו כמה נוסעי אוטובוס את ראשם, מתנשאות גבעות גורל המפורסמות, אמהות מניקות לכל כך הרבה טירונים בניווטים.

ובאר שבע עצמה, דומה לכל עיר דרומית אחרת. הבתים בתי שיכונים צפופים, מצופים טיח ישן, כמעט עתיק. חלפתי על פני קמפוס האוניברסיטה ופניתי אל רחוב מצדה, שם חיכו לי ר' ונ', כששמו של האחרון לעד יזכיר לי את סאנשיין. את הזוג הכרתי בדרום אמריקה, כשעוד היו רק חברים, היום כבר נשואים - ונ' היה מתעורר בשעות-לא-שעות כדי לשוחח עם אהובתו, מפאת פער השעות. כעת טיפסתי בחדר מדרגות ישן אל הקומה השנייה, דפקתי על הדלת, ונכנסתי פנימה. בתדהמה, ראיתי שהדירה זהה לזו שאליה נכנסתי בימי הראשונים בירושלים, אך זו משופצת להפליא, בניגוד לשיכון האמיתי בו אני דרתי, ואף מעט התעצבנתי כשנ' סיפר לי כמה הם משלמים. על דירה שלמה, הם משלמים כמעט כמו שאני שילמתי על חדר.

כשהתיישבתי בסלון המרוהט להפליא, על אף שא' התעקשה שזוהי דירה סטודנטיאלית ואני מגכח בשעשוע על הפערים, שקעתי לפתע מעט בתוך עצמי, מרגיש בצער הקל מכך שכעת לי אין דירה שכזו, ושאיני יכול לעצב אותה עם א', כפי שרצינו. אי אפשר שפרידות יהיו בחינם?

ר' לקחה אותי לסיור בעיר - ברחובות ובתיהם נמוכים, אל הכביש הראשי, שבו באופן משעשע יש חניה אפורה, בעוד שברחובות הצדדיים היא בכחול-לבן, ואל הקמפוס. השתדלנו להמתין עד שעת אחר-הצהריים מאחורת יחסית, אך השמש הייתה קופחת כאילו היינו בסהרה. השומר בכניסה התלהב כשסיפרתי שאני מתכוון לבחון את הקמפוס כי אני שוקל ללמוד שם, כאילו זה משנה לו משהו. ר' התחילה את הסיור בקומה 4 וחצי בבניין "הארי פוטר", שזכה לשמו בדיוק בשל חצי הקומה הזאת, שהייתה לגשר מעל לרחבת הכניסה. ר' מאד התלהבה מהדמיון לבה"ד 1, ואני- הסכמתי. אמנם מעולם לא ביקרתי שם, אבל באר שבע כולה העלתה בי זכרונות ילדות מהחוויה הצבאית שאבא הביא הבייתה. הוא הרי שירת דאז בפיקוד הדרום, ואנחנו מדיי פעם היו מצטרפים אליו, לעבודה של אבא. זה נפלא בעיניי, שהקמפוס כולו במקום אחד - ולא מחולק להרוקרוקסים ברחבי העיר. תערובת של אנשים מכל הזויות. ממש קבב אסלי.

את הסיור קינחנו בהמבורגר וכנפיים אגדיות באגאדיר. אני אמנם קיוויתי למשהו מעט יותר מקומי, אבל ר' ממש רעבה לכנף עוף חרוכה בצ'ילי. מי אני שאמנע זאת ממנה? לאחר מכן עצרנו בפארק הרומנטיקה ובו ספסל לצד שלט, ועל האחרון כתובות 11 שאלות, שיש לשאול את בן או בת הזוג היושבים שם לצידכם, והשלט מבטיח שעד סוף המשחק, תדעו האם המפגש הזה ייחתם רק הלילה, או בגם בלילות הבאים.

ואז - נסענו לסיור בעיר העתיקה. לא ידעתי שלבאר שבע יש בכלל עיר עתיקה. מסתבר שהיא קיימת שם עוד מלפני כמעט 6000 שנה - הרבה לפני שעוד חלמו על חומות לירושלים. לפעמים אני נהנה לעצור במקומי, ופשוט לדמיין את ההיסטוריה חולפת על פניי במהירות שיא בשלל צבעים ותמונות מרוחות, כל כך הרבה אנשים שעמדו שם לפניי. ומי יעמוד שם אחריי?

בתי קפה קטנים ומסעדות חמודות, ואפילו ספא, אשר מתאפיין בצליליה המרגיעים של עדן בן זקן. המקום היה נראה יותר כמו החדר האפלולי והמפוקפק שבו ערכנו לזאב את מסיבת הרווקים שלו בדרום תל-אביב.

ומהעיר העתיקה ל"פארק הסופרים" המפורסם. אם תשאלו עובר אורח מקומי, גם הוא יספר לכם עד כמה המקום הזה בדר"כ שוקק חיים, כאילו היה שם מדיי ערב מופע של קווין, או שמא זהו קן של טרמיטים. כך או כך, המדשאות היו ריקות מכל אדם ובהמה. את מקומינו מצאנו על יד הבר שבקצה המזרחי של הפארק, שם ישבו להן חבורות-חבורות על הדשא, שתו בירה ועישנו. את ריח הירוק היה אפשר להריח ממרחקים. נ' כהרגלו זרק משפטים שעצבנו את ר'. היא אמנם לוקחת זו בקלילות מה, ולא נותנת לדם לעלות לראשה כמו בסיר לחץ, אבל יכולתי לזהות את מצוקתה הקלה, הנובעת מהפערים ביניהם. במיוחד שכאשר אספר לי אני דברים שימצאו חן בעיניה, תגיד, אולי מבלי לשים לב, עד כמה הייתה שמחה שבעלה גם היה נוהג כך.

איני מכיר איתם מספיק בשביל לשפוט, אבל ההבחנה הזאת מבחוץ על השוני בין בני הזוג חזרה על עצמה בחודש האחרון כבר 3 פעמים, ובכל פעם אפשר לשמוע את הצער המודחק על הפער. את אותו הצער שניסיתי אני בעצמי לאצור בתוכי, בשם הזוגיות, עד שבסוף התפוצצתי.

ביום המחרת התעוררנו לקפה ועוגת שמרים עם יותר שוקולד מסוכר בעוגות של קרין גורן, גרסת הדיבוב המצחיק. שעה לאחר מכן כבר התיישבנו לאכול קוסקוס, אותו הבאנו בסירים מאימה של ר', שגרה בקרבת מקום עם האב. אגב, בדרך לביתם, נתקע בנו רכב מאחור. הוא כניראה הסתכל בטלפון, ונכנס בנו קלות. אני הייתי בטוח שהגיר קפץ קצת, אבל נ' התעשת ויצא אל הנהג המבולבל. אני עצמי נותרתי במושבי ותהיתי לעצמי - הרגע השתתפתי בתאונת דרכים. אמנם קלילה, אבל אילו לא היה מאט, ייתכן ועוצמת ההתנגשות הייתה מזיזה כמה חוליות בגבי, במקרה הטוב. ואני בכלל התנדבתי להצטרף לנסיעה הזאת ממש ברגע האחרון...

אבל הקוסקוס היה משגע. כל כך טעים, שהיה אפשר ממש ללקק את האצבעות. לפחות היה אפשר להשקיט את הבטן הנפוחה מול מערכון של "היהודים באים", כשיוסף הגיי מגיח אל מדחת יוסף, באותו אירוע נורא לפני 20 שנה.

אמרתי תודה, חיבקתי לשלום, ויצאתי בדרכי חזרה הבייתה. ממבט אחד בפייסבוק, ראיתי שהעולם בחוץ ער ויוצא לשוטט ברחבי הארץ. תהיתי לעצמי, מעט מקנאה, האם יש משהו שניתן לעשות על הדרך. חיפוש רנדומלי לגמרי לאורך הציר הראת את פארק הצנחנים, בשפך נחל שורק בפלמח"ים. זהו מקום חמוד מאד, והשביל חוצה את הדיונות הטובעניות בדרך לחוף הים, המכוער למדיי. אבל הקיבוץ עצמו יושב על מכרה של זהב. ועל אף החום הרב שקפחה השמש על ראשי, ידעתי שאמצא את דרכי, שכן היו מי שלפני נדיבים מספיק להשאיר לי שובל של חטיפים, כמו עמי ותמי.